הפרויקט שהצגתי במסגרת קבוצת המחקר ״The Luxembourg Agreement and Its Impacts״ עוסק בחווייתם של תובעים יהודים-גרמנים לפיצויים בגין רדיפתם בתקופה הנאצית. ב-1953 חוקקה ממשלתו של קונרד אדנאואר את חוק הפיצויים הפדראלי, שאפשר לקטגוריות מסוימות של קורבנות הנאצים להגיש תביעות פיצויים ישירות לממשלת מערב גרמניה. בין הקורבנות הללו היו גם יהודים-גרמנים שהיגרו ממולדתם עקב האלימות האנטישמית של משטר הנאצים, או ששרדו את השואה במחנות או במקומות מסתור. תביעותיהם של אותם טוענים התקבלו, נבדקו, אושרו או נדחו על ידי מערכת בירוקרטית סבוכה שלעתים קרובות הציבה קשיים משמעותיים בדרכם של התובעים.
במצגתי הראיתי כי יהודים גרמנים שהגישו תביעות פיצויים נסמכו על רשת בינלאומית של העברת מידע ושיתוף פעולה על מנת לתמרן בהצלחה את המערכת הלגליסטית המורכבת של מנגנוני הפיצויים הגרמניים. הדיאלוג הבינלאומי שנוצר מתוך המאמצים הקולקטיביים להבטיח פיצויים אינדיבידואליים אפשר לזיכרונותיהם וסיפוריהם האישיים לעלות אל פני השטח ולהפוך גם כן לחלק בלתי נפרד מפרויקט הפיצויים של הפזורה היהודית-גרמנית בתום מלחמת העולם השניה.
