הארכיטקטורה, היא זו אשר לא נפלה לתוך עבודת התמונה.
(Hermann Cohen, Religion of Reason, Out of the Sources of Judaism)
נדמה ששום צורת אמנות אנושית אינה מגיעה לכלל פשרה בצורה כה עמוקה כמו הארכיטקטורה אצל קפקא. אין צורת אמנות חיונית ממנה ומול אף לא אחת מצורות האמנות האחרות ניכר הבלבול באופן כה בולט. (ליד בניית החומה הסינית, סמל העיר, המחילה).
Walter Benjamin, Gesammelte Schriften, vol 2))
ההרצאה עסקה במרכזיותו של סיפור בבל ושל אמנות הבנייה בכתיבה ובהגות של פרנץ קפקא. האם ניתן לייחס לסיפור המקראי של מגדל בבל את דימויי המחשבה הארכיטקטוניים של בנימין כפי שהם מופיעים בין היתר בהתייחסותו לקפקא כפי שמצוטט לעיל, במסה ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״ (Benjamin, 2010) ובכן את הסצנות האדריכליות החותמות את הספר על מקור מחזה התוגה הגרמני (Benjamin, 2019)? נטישת המגדל, ייתור השפה הטהורה, השם הפרטי (׳וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם׳), ויתור על ההפשטה האוניברסלית דרך פיזור השפות – האם כל אלה יכולים להיחשב לסממנים של ׳שפה יהודית׳?
גם הגל (Hegel, 1998) התייחס בתיאוריה האסתטית שלו בדיונו על הארכיטקטורה לפרשת בבל. בדיונו של הגל ניתן לזהות את תפיסת האלגוריה של בנימין (Benjamin, 2019: 3) – ״התוכן החומרי״ של המגדל מוטמע ב״תוכן האמת״ שלו ללא אפשרות הפתיחה של הייצוג. עבור הגל, פרשת בבל מהווה שלילה כפולה: חוסר האפשרות של המגדל לייצג את האל באמצעות מסה חומרית נטולת חלל פנימי ונטישת הייצוג על ידי אותה קהילה עצמה. הפירוק האלים של המגדל על ידי האל, המתכתב אולי עם אי־הציות לציווי הדיבר השני, הביא לפיזורה של הקהילה ובתוך כך הפך אותה למסמן של גלות, לאלגוריה של קהילה המתאספת סביב הקדושה, כפי שהגל מצטט את גתה (ע׳ 638).
בבל הוא שמה של העיר אשר ננטשה ושרדה כחורבה. בלקסיקון הדימויים של בנימין ובעיקר במקור מחזה התוגה הגרמני, חורבה היא האתר הפרדיגמטי בו היסטוריה נהיית לטבע נצחי דרך תהליכים של פירוק חומרי או ריקבון (Benjamin 2019: 188) דימויי החורבה אצל בנימין קשורים למושג של "היסטוריית הטבע" (Naturgeschichte). זהו מושג או רעיון המגלמים את אי־האפשרות של התרת הטבע מתוך ההיסטוריה. יחסו של בנימין אל הטבע כפול – משיחי וארעי נצחי: "הטבע הוא משיחי בעצם חלופיותו הנצחית והשלמה", הוא כותב ב"פרגמנט תיאולוגי־פוליטי" (1996, ע׳ 304). רעיון זה של "היסטוריית הטבע" נמצא בבסיסה של תיאורית ההכרה וההיסטוריה של בנימין, כפי שהראה אדורנו (Adorno 1973) והוא בא לידי ביטוי גם במבני ההכרה הארוגים לתוך הגותו של בנימין דוגמת אינטנסיביות, טקטיליות, מלנכוליה ודז׳ה וו.
בנימין מתאר כך את הקץ המשיחי של משימת התרגום: "כל אמירה וכל מובן וכל התכוונות נתקלים לבסוף בשכבה שנגזר עליהם להתכלות בה" (2002, ע׳ 138). על מה שהשפה מוסרת – בשפת המקור או במשימת התרגום – נגזרת התכלות. התכנסות אל תוך שכבה נטולת עומק, מוחשית וטקטילית. יתרה מכך – כיליונו של התוכן הנמסר במסירה שהיא בבחינת בגידה של השפה במהותה כמוסרת, הוא התגלמות המסירה של ה"לשון הטהורה", בלשונו של בנימין; לשון או שפה שהיא יותר מכל אנטי־שפה, לשון ״שאינה מכוונת עוד לשום מובן ואינה מביעה עוד כלום״, ״מילה חסרת מבע ויצירתיות״ (שם) .
בשבר של משל כותב קפקא על בבל: "אם אפשר היה לבנות את מגדל בבל מבלי לטפס עליו, היה הפרויקט מאוּשר" (34-35 :Kafka 1975). האם בניית המגדל הייתה מאושרת על ידי החוק – זה שעבור קפקא חורג מכל ייצוג ומכל היסטוריה – אם לא הייתה זו התשוקה של סופיות החיים אל האינסופי אשר כוננה אותו או כוּננה באמצעותו? במקור מחזה התוגה הגרמני בנימין מעיר כי האלגוריה ״נצמדת לאינסופי עם כל איבריה״ (Benjamin 2019: 192). אלגורית היא גם הקריאה של אנשי בבל לשֵם; רצונם הכפול להפוך את הסופי – פיזור המשפחה הגרעינית, גלות והתבוללות – לאינסופי, ולייצג באמצעות השפה רעיון של חיים שהם יותר ממוות. פרשת בבל מהווה את אבני הבניין לתאוריית התרגום של בנימין, שכן היא מלמדת שלא האינסופי, המופשט והטהור הם אלה הממשיכים להתקיים, אלא הטבע, "בחלופיותו הנצחית". השפה אשר נבלה (״הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״) משמעה, בלשונו של בנימין, ״פריחתם המתחדשת תמיד [של התרגומים]״ (2002, ע׳ 130). דרך ההשתקפות של משל בבל והארכיטקטורה הפרבולית (משלית) בפרשנותו של בנימין את קפקא בתיאורית השפה והתרגום שלו, ניתן להצביע על המהלך הביקורתי של בנימין ככזה הפועל להנכחת ההגליה – של הגופני מן הסדר הסימבולי, של הסופי מן האינסופי, של ההתנסות הטקטילית מתוך ההתנסות החושית האופטית, ושל הממד האקוסטי – כפי שהוא בא לידי ביטוי בסדרים של הקינה והמלנכוליה, מתוך השפה.
בנימין מניח שמשימת התרגום היא "לקרוא דרור בלשונו שלו לאותה לשון טהורה השבויה בכשפיה של לשון זרה״ (2002, ע׳ 138-139) וזה נכון גם לגבי הדתות: ״צמיחתן של הדתות היא המביאה לידי הבשלה את הזרע החבוי בנבכיהן של הלשונות, להעלותו למעלת לשון מרוממת יותר״ (שם, ע׳ 133). הדיון בעקבות ההרצאה התמקד בסוגייה של ״שפה יהודית״ דרך שאלות הזמן והמרחב, הגלות והאל־ביתיות. הרעיון (או המינוח) ״שפה יהודית״ נקשר לאופן בו הוא פועל בתוך מבני ההכרה, ההיסטוריה ותפישות השפה עליהם כתב בנימין, ובמנותק מן השאלה האם יש לראות במשנתו ״הגות יהודית״.
מראי מקום:
Adorno, Theodor W. [1932] 1973. “Die Idee der Naturgeschichte”, in Philosophische Frühschriften, Gesammelte Schriften, vol. I, Frankfurt a.M.: Suhrkamp, pp. 345-365
Benjamin, Walter [1928] 2019. Origin of the German Trauerspiel, trans. Howard Eiland, Cambridge, Mass.: Harvard University Press
Benjamin, Walter [1935], “The Work of Art in the Age of Its Technological Reproducibility” [First Version], trans. Michael W. Jennings, Grey Room 39, 2010
בנימין, ולטר [1921] 1996. "פרגמנט תיאולוגי־פוליטי" בתוך: הרהורים כרך ב׳, מגרמנית: דוד זינגר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע׳ 304
בנימין, ולטר [1921] 2002. "משימתו של המתרגם" בתוך: דרידה, ז׳אק, נפתולי בבל, מגרמנית: נילי מירסקי, תל אביב: רסלינג, עמ' 142-127.
Cohen, Hermann [1919] 1972, Religion of Reason, Out of the Sources of Judaism, trans. Simon Kaplan, Frederick Ungar: New York, 1972
Hegel, Georg Wilhelm Friedrich [1835] 1998. Aesthetics: Lectures on Fine Art, vols I-II, trans. T. M. Knox, Oxford: Clarendon Press
Kafka, Franz 1975. Parables and Paradoxes, in German and English, ed. Nahum N. Glatzer, New York: Schocken
לקריאה נוספת
Messing Marcus, Anat 2018. ‘‘Im Taktischen’: Figures of Touch in the Work of Walter
Benjamin’, The Germanic Review: Literature, Culture, Theory 93.3, 298-316
Wohlfarth, Irving 1997. ‘‘Männer aus der Fremde’: Walter Benjamin and the ‘German-Jewish Parnassus’’, New German Critique, No. 70, pp. 3-85
Comay, Rebecca 2004. ‘Materialist Mutations of the Bilderverbot’, in Walter Benjamin and Art, ed. Andrew Benjamin, London: Continuum, pp. 32-59
