מעמדה של השפה העברית כ’לשון הקודש’ הוא כביכול מובן מאליו במסורת היהודית. עם זאת, בתחילת המאה העשרים עמדה האורתודוקסיה באירופה ובארץ ישראל במבוכה מול השימושים המודרניים שעשו לאומיים וציונים בשפה, בדגש על מודרניזציה בחינוך היהודי.
במפגש הוצגה הדילמה של העיתונות האורתודוקסית אל מול ‘מלחמת השפות’ סביב הטכניון בחיפה ב-1913, פולמוס ציבורי שחייב הכרעה בין תומכי העברית, על הרפורמות שהם קידמו בחינוך המסורתי, לבין תומכי הגרמנית, שהוצגו על ידי המתנגדים כבוגדים לאומיים.
בקטעי העיתונות בעברית, גרמנית ויידיש שהוצגו זוהה חסרונה המפתיע של עמדה עקרונית ביחס למעמדה ותפקידה של השפה העברית בעידן המודרני, העדר שהומחש בהתמקדותם של הדוברים האורתודוקסים בפולמוס בטיעונים פוליטיים מקומיים בעד ונגד הפעילות הציונית בארץ.
לאחר ההרצאה דנו חברי הקבוצה בתפקידו של הדקדוק ככלי לדמוקרטיזציה של השפה ושל הידע הגלום בה ובפער בין האידיאולוגיה הלשונית המוצהרת לפרקטיקה של הוראה בכיתה.
כמו כן הוזכרו ניסיונות מאוחרים יותר לפתח עמדה תיאולוגית ביחס לשפה העברית, על ידי הוגים כפרנץ רוזנצווייג ויצחק ברויאר, שכתיבתם עשויה להציע מענה לפער בנושא.
