ספריית האגודה המרכזית של יהודי גרמניה במכון ליאו בק בירושלים: חקר מוצאות ספרים(provenance) על קצה המזלג

אחת המטרות העיקריות של מייסדי מכון ליאו בק שהוקם בירושלים במאי 1955 היתה לשמר את המורשת התרבותית והרוחנית של יהדות גרמניה לאחר השמדתה. במהלך העשורים שחלפו, קלט המכון שלל חומרים – בעיקר ספרים ומסמכים ארכיוניים – מיחידים וממוסדות תרבות בישראל. תרומות אלו הניחו את היסודות לספריית המחקר של המכון, שאף שאיננה מקיפה, הרי שבכל זאת מבטאת היא ביטוי ייחודי ואותנטי של תרבות יהודי גרמניה בישראל. בה בעת, רבים מהספרים הנחים כיום על מדפי הספריה מקורם בכמה ממוסדות הקהילה והתרבות החשובים ביותר של יהדות גרמניה.

אחד הכותרים שזוהו לאחרונה – מניפסט אפולוגטי שפרסם ב-1834 המלומד היהודי-גרמני מוריץ פריישטאדט (1810-1870) – נושא את הכותרת  Das Recht der Juden gegen das Unrecht des Prof. Buchholz ("לזכות היהודים ולחובת פרופ' בוכהולץ"). העלון נושא מספר סממנים למוצאו שחושפים את נסיבות רכישתו על ידי האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני הדת היהודית (להלן, "האגודה"), כמו גם נסיבות העברתו לירושלים. בתור שכזה, מדובר במקור ייחודי לעניין ההיסטוריה התרבותית של יהדות גרמניה, הן לפני המלחמה והן לאחריה.

 

עולם בזעיר אנפין: גלגוליו של ספר בברלין שלפני השואה

סיפור העותק של ספרו של פריישטאדט שהתגלגל לידי מכון ליאו בק ראשיתו בקניגסברג, שם ראה אור ב-1834. למרות ששיירי תווית מנייר שהודבקה על צדו האחורי של העלון עשויים להעיד על זהותו של בעליו הפרטי הראשון, הרי שאין בנמצא מידע טקסטואלי שיקדם את כיוון החקירה הזה, כיוון שהתווית נקרעה. יחד עם זאת, ידוע לנו שהספר נרכש על ידי בית המדרש הגבוה למדעי היהדות זמן קצר לאחר מכן. צורת החותמת והכתוב בה מעידים על כך שנרכש בין 1872 ל-1882. הוא ניתן במתנה לספריית האגודה במועד שבין 1905 ל-1930. הספר נשאר שם עד תחילת 1939, שאז החרימו הנאצים את הספריה.

 

נתיבות הספר משקפים את נפתולי הגורל הטיפוסיים לנכסי תרבות יהודיים בגרמניה במאה ה-20, ומשמש תזכורת לעולם הספריות היהודי התוסס שהחריבו הנאצים, ובפרט שופך אור על תולדות ספריית האגודה. האגודה נוסדה על מנת להיאבק באנטישמיות. לצורך כך גם הוקמה ספריית מחקר על יהדות ואנטישמיות בעת החדשה. בחלוף עשר שנות פעילות, דיווחה האגודה בגאווה ב-1903 על שימוש נרחב בארכיונה ובספרייתה לשם המאבק באנטישמיות, וביקשה תרומות ספרים כדי לקדם את פעילותה. לפי הכותר המדובר, בית המדרש היה אחד התורמים. מוסד זה, שהוקם עוד ב-1872, היווה חממה מחקרית תוססת ומכון להכשרת רבנים ליברליים בקיסרות הגרמנית.

בית המדרש והאגודה קיימו יחסים הדוקים, ועל כך תעיד העובדה שהאגודה שלחה נציג מטעמה, אויגן פוקס (1856-1923), להשתתף בחנוכת המבנה החדש של בית המדרש ב-1907. בנאומו, נגע פוקס במישרין בסוגיה שעל הפרק כבר בדברי הפתיחה:

מבקש אני לומר ששני הארגונים [האגודה והתאחדות יהודי גרמניה (Verband der deutschen Juden)], שהטילו עליי לבטא את משאלותיהם, חולקים את אותה האהדה ואת אותו העניין בשגשוג בית המדרש, וכי הדבר מתבטא בהקמת בית משלו. […] אנו מודעים לכך שעל מוסדות אלה, בהם מטופחת הגות יהודית ובזכותם מתחזקת ידיעת היהדות – בלי קשר לגישתם, בין אם היא אורתודוקסית קפדנית או ליברלית – מוטלת שליחות נאצלה וחשובה. עבודתם ויצירתם תורמים לא רק להגות ולקהילה הדתית, אלא גם למדינה ולקהילה התרבותית כולה.^[1]

בית המדרש והאגודה היו רק שניים מהמוסדות היהודיים הרבים בברלין שטרם המלחמה, שפעלו כרשת מתואמת בלי קשר לזרם אליו השתייכו. כפי שמראה עותק הספר שבידינו, רשת זו קורמת עור וגידים כשבוחנים את העברות הספרים בין ספריות המוסדות השונים. ההתכתבויות ביניהם, אך באופן ברור יותר הסימנים המעידים על מוצא הספרים, מלמדים אותנו על פעילות ענפה של השאלות בין ספריות, תרומות ספרים, וחילופי פרסומים.

אף שאיננו יכולים לקבוע במדויק מתי עבר ספרו של פריישטאדט מבית המדרש לאגודה, ברור שהיתה זו מתנה שניתנה בלב רחב והתקבלה בלב חפץ. פריישטאדט היה אחד היהודים הראשונים שקיבל דוקטורט לפילוסופיה מאוניברסיטת קניגסברג, ב-1832, וספרו היווה מענה ישיר למאמר אנטישמי מאת פרידריך בוכהולץ. כשחיבר את המניפסט בגיל 24, היה פריישטאדט צעיר מבוכהולץ הנודע, פרופסור באוניברסיטת ברלין, ואפשר שמשום כך בחר לפתוח את חיבורו בציטוט מספר איוב (ל"ב: 8-9): "אָכֵן, רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ; וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא-רַבִּים יֶחְכָּמוּ; וּזְקֵנִים, יָבִינוּ מִשְׁפָּט".

בעוד שמאבקו של פריישטאדט המשיך להתנהל על בסיס אישי, מאה שנים לאחר מכן, בשנות ה-30 למאה ה-20, לבש המאבק אופי קולקטיבי, וכל המוסדות מצאו עצמם מנהלים מלחמה באנטישמיות. האגודה, בפרט, עמדה בחזית. בדיוק משום כך החרימו הנאצים את ספריית האגודה ב-1939. למרות שהיא כבר נאלצה לסגור את שעריה מיד לאחר פוגרום נובמבר ("ליל הבדולח"), גורל ספרייתה טרם הוכרע. ב-28 בפברואר 1939, ביקרו בה נציגי משרד התעמולה, הגסטאפו ושירות הבטחון של ה-SS (SD) ומצאו ספרים מאת קונסטנטין ברונר, ולדימיר לנין, רוזה לוקסמבורג, וליאון פויכטוונגר. כך נגזר גורל הספריה. הנאצים פסקו: "אפילו מדגם אקראי קטן חשף שורה ארוכה של ספרים מקוטלגים על מדפי הספרייה שמהווים סכנה לבטחון הציבור ולסדר הציבורי, ועל כן עלינו לסווגם כעוינים למדינה".

 

פחות משבועיים לאחר מכן, בין ה-9 ל-13 במרץ, נארז האוסף בן כ-6,300 ספרים בארגזים והועבר לרח' אייזנכר 13 בברלין-שנברג. שם, כינס ה-SD את האוסף המקיף ביותר של ספרים שנבזזו מאוספים יהודיים בכל רחבי אירופה. ספרי האגודה שולבו בספרייה נאצית זו לצורך מחקר אנטישמי על "השאלה היהודית". אוספים נוספים רבים נבזזו בשנים הבאות, הועברו לברלין, ונכללו בספריית ה-SD. יחד עם זאת, אוסף האגודה היה הראשון שסופח בשלמותו, כחלק מהבסיס ל"ספרייה היהודית" של ה-SD במשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA). סופו סימן את תחילת גסיסתו של עולם שלם של ספרים, עולם מלא שבאותם ימים ממש אבד עליו הכלח עקב הכחדת קהל קוראיו.

אבדות ומציאות: ספריית האגודה עולה ארצה

לפני שהגיע לישראל, העותק הנדון של ספרו של פריישטאדט חווה טלטלות מרובות בגרמניה הנאצית והמשוחררת. ב-1943, עקב הפצצות אינטנסיביות של בעלות הברית, פונו רוב ספרי האגודה שנבזזו, ביחד עם אוספים יהודיים חשובים אחרים, מה-RSHA בברלין למספר טירות בחבל הסודטים – אותו סיפחו הגרמנים ב-1938 – שם נותרו עד לכניעה. יחד עם זאת, חלק קטן מהספרייה, כולל "לזכות היהודים ולחובת פרופ' בוכהולץ", נותר כנראה מאחור בברלין, כיוון שהתגלה שם לאחר המלחמה על ידי חיילי בעלות הברית. אותם ספרים הועברו לאחר מכן ל"מחסן הארכיוני אופנבך", שהקים הממשל הצבאי האמריקאי במרץ 1946 כדי לרכז נכסי תרבות יהודיים שנבזזו ולהשיבם לבעליהם. ביולי אותה שנה, נרשמו במחסן 132 ספרים מספריית האגודה, ואז המתינו להכרעה בדבר השבתם. בינתיים, נודע לשניים ממנהיגי האגודה בעידן טרום המלחמה – האנס רייכמן (1900-1964) וקורט אלכסנדר (1892-1962) על הימצאות ספרי האגודה בחבל הסודטים, והם דרשו משלטונות צ'כוסלובקיה, ששבו למשול בחבל, כי ישיבו את הספרים ללונדון, שם מצאו השניים מקלט עוד ב-1939. רייכמן הסביר את דרישתו כדלקמן:

הספרים בהם מדובר עוסקים בעיקר בנושאי האנטישמיות ותולדות יהדות גרמניה. הם נדרשים כאן לצורך מחקר על האנטישמיות שעורכים מלומדים יהודים ואחרים, ובדעתנו לשלב את הספרים הללו בספרייה שתעסוק בנושא, בחסות הארגונים היהודיים המובילים בארץ זו [בריטניה].^[2]

עם זאת, דרישתם נתקלה בהתנגדות עזה מצד האוניברסיטה העברית, שנציגיה דחקו בשלטונות צ'כוסלובקיה להעביר את האוספים היהודיים שנבזזו לא"י. בהסכם שנחתם לבסוף, החליטו הצדדים להעביר את ספרי האגודה לירושלים, בתנאי שהאוניברסיטה תחזיק אותם בנאמנות לטובת יורשי האגודה ותעמיד את הספרים לרשותם ככל שיידרש.

 

שנתיים לאחר מכן, נמצא פתרון דומה לאוסף האגודה שבמחסן אופנבך, משם נאספו הספרים על ידי "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), סוכנות ניו-יורקית להשבת נכסים יהודיים ששימשה כאפוטרופוס לספריות יהודיות ללא יורשים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה.

כפי שאירע במקרה של אוספים אחרים שהועברו מצ'כוסלובקיה, רוב ספרי האגודה שהושבו, וביניהם העותק של "לזכות היהודים ולחובת פרופ' בוכהולץ", הופקדו בנאמנות אצל האוניברסיטה העברית והספריה הלאומית. העברת הספרים וחלוקתם מחדש בוצעו בנסיבות קשות ביותר. האוספים הגיעו לירושלים בדיוק בעת שבה התלקח הסכסוך בארץ. קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 הביאה להתפרצויות אלימות מבית, שהתדרדרו לכדי מלחמה של ממש עם קום המדינה. הסכסוך פגע קשות באוניברסיטה, שפעילותה שובשה עקב מהומות כבר בינואר 1948. היא נאלצה לזנוח את קמפוס הר הצופים ולעבור למרכז העיר, שם התפזרה בין כשלושים אתרים שונים. רובם המכריע של הספרים שבראשותה נותרו על ההר, מחוץ להישג יד, עד 1958. את הספרים היהודיים שהושבו מאירופה בתקופה זו, כולל ספריית האגודה, צריך היה לאחסן במספר אתרים זמניים. עקב המחסור בספרנים, שרבים מהם גויסו לצבא, קטלוגם התעכב. זאת בשעה שאוספים חדשים המשיכו להגיע מאירופה. עם הגידול המסחרר במספר הספרים, גבר לחצם של מוסדות ישראליים אחרים לקבל את חלקם בנכסי התרבות. עד 1960, כשהספרים אוחדו סוף-סוף מחדש בבניין הספריה החדש בגבעת רם, התנהלו קטלוגם וחלוקתם מחדש באופן כאוטי למדי, ללא התחשבות רבה בשיוכם לאוספים המקוריים.

 

עקב כך, שב ואבד חלקה של ספריית האגודה שהושב, כיוון שהתפזר בין מוסדות ישראליים שונים שקיבלו מהספריה הלאומית את הספרים היהודיים שבזזו הנאצים– וביניהם מכון ליאו בק. העדר חקר מוצאות (provenance) בישראל בעשורים שלאחר מכן דחק אותם עמוק יותר אל השכחה. על רקע זה, ומתוך מחויבות לתחושת השליחות שפיעמה במקימי המכון, הושק לאחרונה פרויקט "המורשת התרבותית של יהדות גרמניה בחוץ לארץ", מכוננו, בשיתוף עם מכון לייבניץ להיסטוריה ותרבות יהודית – שמעון דובנוב בלייפציג, שואף להשיב את גלגל השכחה לאחור ולהחזיר את המורשת התרבותית של יהדות גרמניה לחזית הדיון הציבורי בישראל. במהלך פרויקט זה התגלה "לזכות היהודים ולחובת פרופ' בוכהולץ " על מדפי הספרייה שלנו. זוהי סנונית חשובה ראשונה, ואנו משוכנעים שלא תהיה האחרונה.

אנה הולצר-קוואלקו היא עמיתת בתר-דוקטורט במכון ליאו בק בירושלים, במסגרת הפרויקט "המורשת התרבותית של יהדות גרמניה בחוץ לארץ: האוצר החומרי והרוחני של בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין". היא מתמחה בתולדות התרבות החומרית היהודית במרכז אירופה ומזרחה במאה ה-20, ובמיוחד בספריות ואוספי ספרים.

בטינה פאראק היא דוקטורנטית באוניברסיטת ארפורט. היא מתמחה בהיסטוריה של ספריות, בתיאוריה של אוספים, ובמחקרי מקורות ספרים. עבודת הדוקטורט שלה מתמקדת בספריית מכון ליאו בק בירושלים, והיא שותפה לפרויקט "המורשת התרבותית של יהדות גרמניה בחוץ לארץ".

למידע נוסף על הפרויקט, לחצו כאן…

^[1] Bericht der Hochschule für die Wissenschaft 26 (1908), 54, https://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/pageview/2275158 (27 March 2023) [Translation by BF].

^[2] NLI, Box AC–3382 (uncatalogued materials), Hans Reichmann to the Council of Jewish Communities of Bohemia, Moravia and Silesia, 2 July 1947.