"תעיש אלרפובליכּ!" על הערבית-יהודית כשפת כתיבה פוליטית

"היהודים הילידיים אינם צרפתים, אלא ערבים בני הדת היהודית. שפת אמם היא הערבית, שאותה הם מדברים גרוע וכותבים באותיות עבריות" – שארל דו בוזה, 1871

"א שפראך איז א דיאלעקט מיט אן ארמיי און פלוט" ("שפה היא דיאלקט עם צבא וצי") – מקס ויינרייך מפי אדם אנונימי, 1945

"יש לי שפה אחת בלבד; היא אינה שלי" – ז'אק דרידה, 1996

שלושת הציטוטים הללו מספרים, כל אחד בדרכו, סיפור מורכב, רדיקלי וכמעט בלתי-מוכר: עלייתה, דעיכתה ומורשתה של הערבית-יהודית כשפת כתיבה פוליטית.

שארל דו-בוזה, פוליטיקאי ופקיד קולוניאלי באלג'יריה, כתב את המשפט המצוטט כאן במחאה על אזרוחם הקולקטיבי של יהודי אלג'יריה מכוח פקודת כרמיה משנת 1870. מעבר לעוינות עמוקה כלפי יהודי אלג'יריה – ויהודים באשר הם, כפי שעולה מהמשך הטקסט – נראה שדבריו של דו-בוזה מבטאים זעם ובוז של פקיד קולוניאלי צרפתי בעקבות מערכה שניהלו יהודי אלג'יריה בחורף 1869 למען אזרוחם: נכבדים, פרנסים ושליחים הפיצו בין הקהילות שבאלג'יר וסביב לה עצומה הכתובה בערבית-יהודית (ובעותק אחד גם בצרפתית) ובה הבקשה, המנומקת בנימוקים היסטוריים, פוליטיים ואתיים, לקבל אזרחות צרפתית מלאה (עד אז היו היהודים באלג'יריה, כמו המוסלמים, נתינים צרפתיים אך לא אזרחים).

כפי שאני מראה במחקרי, המערכה הזו, שפרטיה והיקפה לא היו מוכרים עד לאחרונה, הייתה רגע היסטורי משמעותי ביותר בניסיון לנסח אוצר מילים פוליטי בערבית-יהודית. מונחים כמו אזרחות או מולדת פוליטית לא היו בה, וכדי לבטא רעיונות שכאלה שאלו מנסחי העצומה מונחים מתחומי הליטורגיה או שפת היום-יום. כך לדוגמא השתמשו הכותבים במונח "מידות טובות" על מנת לבטא את רעיונות הנאמנות למדינת הלאום וההשתתפות הפוליטית בה. היה זה אם כן אחד משיאיו של תהליך שהחל באמצע המאה התשע-עשרה, עם בואה של מהפכת הדפוס למזרח התיכון וצפון אפריקה והקמתם של בתי דפוס בעברית ובערבית-יהודית. כשהוקם בית הדפוס הראשון מסוג זה בעיר תוניס ב- 1861, היה פרסומו הראשון תרגום לערבית-יהודית של החוקה התוניסאית שנוסחה זמן קצר קודם לכן בידי ההוגה והמלומד ח'ייר א-דין א-תונסי – אחד המסמכים המוקדמים והחשובים ביותר של תנועות הרפורמה הפוליטית וההתחדשות התרבותית בצפון אפריקה ובלבה של האימפריה העות'מאנית באותה תקופה. בעשורים הבאים נוסדו באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו עיתונים וכתבי עת בערבית-יהודית שמטרתם המוצהרת הייתה הפצת רעיונות ההיטמעות, האזרחות, וההשכלה בקרב הקהילות היהודיות.

וכאן אנחנו מגיעים לדבריו של מקס ויינרייך על ההבדל שבין שפה לדיאלקט, עשרות שנים מאוחר יותר ואלפי קילומטרים מערבה משם, בכנס השנתי של ייבו – המכון ללימודי יידיש ויהדות שנוסד בשנות העשרים בוילנה והועבר מבעוד מועד לניו-יורק. הציטוט אמנם אירוני, אבל הרעיון שויינרייך ביטא בעזרתו היה רציני למדי. בפרפרזה על הדברים ניתן לומר: שפה היא דיאלקט עם אקדמיה ללשון או מכון מחקר, כמו אלה שהקימו כמעט כל מדינות הלאום והתנועות הלאומיות בצורה זו או אחרת במהלך המאה התשע-עשרה והעשרים, וכמו זה שייבו ביקש להיות לו מעין וריאציה לא-לאומית ועם זאת מאורגנת וממוסדת. עבודת התיעוד, המחקר, ההוראה והפרסום בייבו, טען ויינרייך בדבריו, נועדה למטרה זו בדיוק: להגן על היידיש ממעמד ה"דיאלקט" הנחות והנלעג, לשמר ולבסס את מעמדה כשפה חיה ובועטת, עתירת רבדים, שפה נוכחת בחיי היום-יום ובמחקר, בעיתונות, בספרות ובתרבות.

הסוגיה שעל הפרק, אם כן, חוצה אזורים גיאוגרפיים ותקופות היסטוריות. זוהי שאלת מעמדן, תפקידן ואופן התפתחותן של שפות יהודיות נוכח המדינה המודרנית בשלל מופעיה: הקולוניאלי, הלאומי, או הרב-תרבותי. המרתק בהתפתחותה של הערבית-יהודית במאה התשע-עשרה הוא הדינמיקה, המעבר בין שפת יום-יום וליטורגיקה לשפת הגות וכתיבה פוליטית – וכל זאת ללא ניסיון מרכזי לערוך אותה מחדש באופן ממוסד. אם ייבו ביקש להיות מכון שכזה, מעין מקבילה יהודית לאקדמיה הצרפתית של נפוליאון, למילון דודן בגרמניה – וכמובן גם חלופה יידישיסטית למגמות ההיטמעות התרבותית מזה והעברית מזה – הרי שעלייתה של הערבית-יהודית כשפת כתיבה פוליטית הייתה פרי עבודתם המבוזרת של נכבדים, מדפיסים ופרנסים שביקשו לגשר בין עולמן של הקהילות היהודיות מזה ודרישותיה של המדינה הקולוניאלית – בעיקר הצרפתית – מזה. אולי הביטוי המובהק ביותר של הניסיון הזה הוא המוטו שהתנוסס על עמוד השער של העיתון "קול ישראל" שהופיע בעיר ווהראן (אוראן) שבמערב אלג'יריה בסוף המאה התשע-עשרה: " תעיש ארפובליכ! תעיש פאראנסא! תעיש לאלז'רי!" ("תחי הרפובליקה! תחי צרפת! תחי אלג'יריה! [בשמה הצרפתי]")

כמובן, במבט לאחור היה זה ניסיון קצר-ימים. כמו היידיש, גם הערבית-יהודית התמודדה עם יריבות חזקות ומאורגנות בהרבה – בראש ובראשונה הצרפתית, שעל הפצתה בקרב הקהילות היהודיות במזרח התיכון וצפון אפריקה עמל מאז אמצע המאה התשע-עשרה הארגון Alliance israélite universelle או כי"ח בשמו העברי. עבור הליברלים הצרפתים-יהודים שהקימו את כי"ח, בראשם אדולף כרמיה, הפצת השפה, התרבות ובמקרה של אלג'יריה האזרחות הצרפתית היוותה את מימוש אידאל ה- mission civilisatrice – משימתה של צרפת להפיץ את בשורת הנאורות ברחבי העולם. באלג'יר, ירושלים, קהיר, איסטנבול, בגדד וערים רבות אחרות פעל כי"ח בהצלחה לא-מבוטלת לבסס את הצרפתית כשפתה של האליטה היהודית ולדחוק את רגליהן של העברית, הערבית והערבית-יהודית.

ועדיין, השאלות שעמן התמודדו המדפיסים והכותבים, ההוגים והמלומדים שכתבו בערבית-יהודית בסוף המאה התשע-עשרה – כיצד לבטא רעיונות שמקורם בהגות הפוליטית האירופית מבלי להיעתר לדרישת ההיטמעות ומבלי לוותר על זהות קולקטיבית ייחודית – לא איבדו כהוא-זה מחשיבותן. הפרדוקס שניסח דרידה כיהודי יליד אלג'יריה אינו רק תוצר היסטורי של שקיעתו במהלך המאה העשרים של הניסיון לבסס את הערבית-יהודית כשפת כתיבה פוליטית, אלא ניסיון להבין את משמעותו של קיום יהודי בעולם ששפות לאומיות ואימפריאליות רכשו להן בו מונופול, עולם שבו ליהודי בן המגרב – כמו לקבוצות רבות אחרות בתום עשורים של שלטון והשפעה קולוניאליים – אין שפה לקרוא לה שפת אם וממילא גם לא שפה לומר בה "אני". אל מול הפרדוקס הזה, תחושת הריק הזו, מתגלה משמעותה ההיסטורית של הכתיבה הפוליטית בערבית-יהודית במלוא בהירותה.

מראי מקום וכמה הצעות לקריאה נוספת:

Charles du Bouzet, Les Israélites indigènes de l’Algérie. Pétition à l’Assemblée nationale contre le décret du 24 octobre 1870 (Paris, 1871), 4.

מקס ויינרייך, "דער יווא און די פראבלעמן פון אונדזער צייט," יווא בלעטער XXV, 1 (1945), 13.

Jacques Derrida, Le Monolingualisme de l’autre ou la prothèse d’origine (Paris, 1996), 13.

Avner Ofrath, “'We Shall Become French': Reconsidering Algerian Jews' Citizenship, c. 1860–1900, French History,” 2021;, craa073, https://doi.org/10.1093/fh/craa073

Amy Ayalon, The Arabic Print Revolution: Cultural production and mass readership (Cambridge, 2016).

 Joseph Tobi, Tsvia Tobi, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, 1850-1950 (Detroit, 2014).

Clémence Boulouque, “An interior occident and the Case for an Oriental Modernity: The Livornese Printing Press and the Mediterranean Publishing Networks of Elia Benamozegh (1823-1900),” Jewish Social Studies 23,2 (2018), 86-136.

Lisa Moses Leff, Sacred Bonds of Solidarity: The rise of Jewish internationalism in nineteenth-century France. Stanford, Calif.: Stanford University Press, 2006.