Edit
נועה דיין

האנשים שמאחורי הספרים: אדלה שפרלינג

ב"ספריית הספרים האבודים", הסיפור האמיתי נוגע לא רק לספרים, אלא לאנשים שבאו עמם מגע. במובן זה, ככל שהם מעניינים בזכות עצמם, הספרים הם מבחינתנו בעיקר אמצעי. אנחנו רוצים ללמוד עוד על האנשים שעיינו בהם ולמדו מהם, ועל נסיבות חייהם.
בבית המדרש, שימשו הספרים למחקר והוראה. מלבד מקוראי הספרים – הסטודנטים, המרצים והחוקרים – מי שבאו עמם במגע היו בעיקר הספרנים והספרניות. היום נספר על אחת מהן: אדלה שפרלינג.
שפרלינג נולדה בברלין ב-5 באפריל, 1915, ועבדה בבית המדרש כעוזרת ספרנית. בשנות הדיכוי ההולך וגובר של העם היהודי, היא סייעה למנהלת הספרייה, ג'ני וויילדה, להמשיך לתפעל אותה באופן סדיר. היא דאגה לכך שקוראים יהודים ימשיכו ליהנות מגישה לספרים על אף ההגבלות המחמירות – ולא היה זה דבר של מה בכך.
מ-1933 ואילך, הושתו על בית המדרש והספריה שלו גזירות קשות יותר ויותר. בתחילה, נהנה בית המדרש מהתחדשות משמעותית, כיוון שסטודנטים ומרצים שנאסר עליהם ללמוד או ללמד במקומות אחרים הצטרפו אליו בלית בררה. אחרים נרשמו כהכנה להגירתם. בזכות הצטרפותם של מרצים חדשים ממגוון תחומים, התרחב מגוון נושאי הלימוד בבית המדרש. אולם המאמץ הנאצי לגרום ליהודי גרמניה להגר נשא פרי, וגרם לירידה מתמדת במספר הסטודנטים והמרצים בבית המדרש, עד שנסגר בהוראת המשטר בקיץ 1942.
הספריה פעלה לפחות עד 1941, אך רק בזכות תושיה עילאית. היה קשה יותר ויותר להשיג ספרים חדשים. אחת הסיבות לכך היתה האיסור הנאצי על הדפסת ספרים יהודיים משנת 19838 ואילך. ומשפרצה המלחמה, קשה היה לרכוש ספרים בחו"ל. גם ספריות לא-יהודיות בגרמניה סבלו מקושי זה.
יתר על כן, הספריה נתקלה בבעיית צפיפות. רבים מהיהודים שעזבו את גרמניה נאלצו להשאיר את הספריות הפרטיות שלהם מאחור, והם תרמו או השאילו אותן לבית המדרש. הספריה צברה כל כך הרבה ספרים עד שלדברי המרצה ארנסט גרומאך, ב-1940 שררה בה "אנדרלמוסיה בבלית". ניתן היה למצוא ספרים לא רק בחדרי הקריאה והאחסון, אלא גם בעליית הגג, במרתף, ובחדר המורים. רבים מהספרים שנתרמו לא היו רלוונטיים לבית המדרש. ספרים אלה הוחלפו בספרים מתאימים מהם. כיוון שלא היו לספריה אמצעים לרכישת ספרים חדשים והגישה לשוק הספרים היתה מוגבלת כאמור, הסתמכו ספרני בית המדרש במידה רבה על סחר חליפין זה.
בעידן הרדיפות הנאציות, היכולת לאפשר ליהודים גישה לספרים היתה הישג מרשים. היתה זו צורה שקטה של התנגדות למשטר, ששמרה על עורק רוחני חיוני בעידן של דיכוי תרבותי אכזר.
איננו יודעים הרבה על אדלה שפרלינג, כיוון שכמעט אין לנו מקורות ראשוניים אודותיה, מלבד שתי תמונות. יחד עם זאת, יש לנו תיאור מפי וולפגנג המבורגר, אחד מהסטודנטים האחרונים בבית המדרש, ששופך אור לא רק על עבודתה של שפרלינג בספריה, אלא גם על חידה גדולה: כיצד הצליח בית המדרש להמשיך לפעול, לאחר שמוסדות רבים כדוגמתו כבר נסגרו. אין לנו תשובה לשאלה מדוע עלה בידי בית המדרש להמשיך לפעול עד קיץ 1942, בעוד שסמינרים אחרים לרבנות ברייך השלישי נסגרו כבר ב-1938, בעקבות פוגרום נובמבר ("ליל הבדולח").
עקב המחסור במקורות ארכיוניים, שאלה זו נותרה ללא תשובה. אולם לפי זכרונותיו של המבורגר, אפשר ששפרלינג מילאה תפקיד בהישג זה. לדבריו, גם בעקבות אירועי ה-9 בנובמבר 1938,
למרות שהפעילות האקדמית הסדירה בבית המדרש הושעתה בשבועיים הראשונים לאחר האירועים האלימים של אותו לילה, שערי הספריה נותרו פתוחים. העוזרת הצעירה אדלה שפרלינג עבדה בחדר הקריאה שעה שקצין גסטאפו נכנס ושאל על טבעו של הארגון הפועל בבניין. תשובתה, שמדובר בבית ספר, הניחה את דעתו, והוא יצא מהבניין, כיוון שבאותה עת הוקמו בתי ספר יהודיים בכל רחבי הארץ בעבור תלמידים יהודים שגורשו מבתי ספר ציבוריים. יש האומרים שבורותו של קצין גסטאפו ותשובתה המעורפלת של הספרנית אפשרו לבית המדרש לשרוד עוד כמה שנים.
העובדה שבית המדרש המשיך להתקיים תקופה ארוכה גם לאחר ליל הבדולח הגנה על עובדיו מפני איום הגירוש. בעקבות סגירתו בקיץ 1942, איבדו שפרלינג ועמיתיה את ההגנה הזו. ב-1 במרץ 1943, היא נעצרה, גורשה לאושוויץ, ונרצחה. הכתובת האחרונה שיוחסה לה היתה דירתה של מנהלת הספריה ג'ני וויילדה.

0
    0
    סל הקניות שלך
    סל הקניות ריקחזרה לחנות

    חיפוש באתר

    כניסת משתמשים