היהדות בתמונת עולמם של האמאן, הרדר וגיתה

שלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 היו תקופת פריחה בלתי רגילה בחיי הרוח והתרבות של אירופה. ספר זה עניינו שלושה הוגים בולטים מאותה תקופה – הפילוסוף התימהוני י”ג האמאן, הפילוסוף ואיש הספרות י”ג הרדר, והגדול מכולם – ו’ פון-גיתה. תוך כדי בחינת יחסם אל היהדות משתלבות בדיון שתי דמויות נוספות: משה מנדלסון, שהאמאן התפלמס עם ספרו ירושלים; וברוך שפינוזה, שהרדר וגיתה היו ממעריציו הנלהבים. ההדגש ביחסם ליהדות היה שונה אצל כל אחד מהשלושה: האמאן נסחף לפולמוס עם מנדלסון כדי להגן על היהדות ה”אמיתית” כביכול; הרדר חקר את המקרא בתור יצירתו הלאומית-שירית של עם ישראל וביקש להציב את היהדות בתוך סכימה היסטוריוגרפית כוללת; ואילו גיתה טען, מצד אחד, לאי אלה תגליות מקוריות שלו בתנ”ך, ומצד אחר כתב את יצירת חייו פאוסט, בין היתר בהשראת ספר איוב ומוטיבים מקראיים נוספים. – לתוך כל זה מתפרץ “פולמוס הפנתיאיזם” המפורסם על השפינוציזם של א”ג לסינג, שהתלקח בעקבות חליפת מכתבים בין פ”ה יאקובי למנדלסון, ששלושת ההוגים האלה נטלו בו חלק בצורה זו או אחרת. אף על פי שאף אחד מהם לא היה מודרך על ידי שנאת ישראל, הרי יחסם אל היהדות היה אמביוולנטי והעיד על משפטים קדומים, שגם הוגים נאורים אלה של הרומנטיקה המוקדמת לא השתחררו מהם.