מתדיינים: פרופ' תמר קרון וד"ר אשר לוי

יו"ר אמיליה פרוני

פרופ' תמר קרון

אדון בשאלה האם ייתכן שה"אתה" נעלם מחיינו בימי הקורונה, ואטען כי עמדת "אני-אתה" הייתה והינה כקרן אור בחשכה, הן בחיינו היומיומיים והן בשדה הפסיכותרפיה בפרט.

מגפת הקורונה מעלה סוגיות אתיות, בחיי היומיום בכלל ובפסיכותרפיה בפרט. המגפה חשפה את הצל -השלכת פחדים וחיפוש אחר שעיר לעזאזאל , אך גם חיזקה את הכרתנו באחריות לאחר ולעולם.

האחריות היסודית שלי כאדם היא אחריות לאחר, במובן של תגובה או תשובה לקריאתו אלי. נוכחות, "כל ישותו של האדם"[1]   היא ביסודה של זיקת אני-אתה.

שאלה מהותית מלווה בחרדה נשאלת בימי מגפה: האם האתה נעלם מאחרי המסכות, או בתוך המסך? איך יתכן מפגש אני-אתה כאשר אנו מצווים על ריחוק? כאשר פני האתה מתווכות על ידי המכשיר – האם אלה הם פניו של האתה?

בעיניי אין בהגבלות אלו שהוטלו על המפגש, ושהוכנסו לחיינו בעקבות  עם המגפה והסגר שהוטל בעקבותיה, מניעה בפני זיקת אני-אתה. המצב הנפשי המאפשר פתיחות לזיקת אני-אתה הוא מצב של ענווה. כרוכה בו הבנה עמוקה של מקומנו היחסי בעולם, אל מול המוות. זו אחת ממשמעויותיה של הקורונה – היא מעמידה בפנינו משימה – להביא את נוכחותנו בכל מצב, וגם במפגש אינו פנים אל פנים.

עבורי השאלה איננה האם הטיפול מרחוק פוגע בעקרונותיה של תיאוריה זו או אחרת מהתיאוריות של פסיכולוגית המעמקים, אלא – האם תיתכן 'הקפה', כפי שבובר תיאר אותה, בפגישה טיפולית המתנהלת בזום או בשיחת וידיאו? תשובתי לשאלות אלה, שיסודה בהתנסויות וחוויות משלי במפגשים טיפוליים בזום ובשיחות וידיאו, היא – אכן כן. ה"אתה" לא נעלם, אולם שומה עלינו להנכיח את עצמנו על מנת לאפשר את הופעתה של הזיקה.  האחריות לכך מוטלת עלינו. לשם כך עלינו להשתחרר מעקרונות תיאורטיים נוקשים, ולהביא את עצמנו למפגש בנכונות להיפגש עם המטופל במקום בו הוא נמצא.

[1] בובר, אני ואתה, ע' 3